איך נראים שבעת השלבים של עיצוב מוצר במאנדיי? למה אסור להגיע עם עיצוב מוגמר כבר בשלב הראשון? ולמה חשוב שמפתחים ייקחו חלק בראיונות המשתמשים? במשך תקופה ארוכה במאנדיי, נתקלנו בהרבה קשיים סביב התקשורת הבין צוותית שלנו, מה שהתבטא בהמון מקרים של תחושות כישלון – גם מהצד של העיצוב וגם מהצד של הפיתוח.החברה גדלה, הפוקוס היה על פיתוח ומשימות פרודקטיות עם דגש על חווית משתמש היו נדחקות הצידה ולאורך האיטרציה יורדות בעדיפות עד שהגענו למצב שמעצבים היו מכניסים משימות לאיטרציות ובכלל לא מצפים שהם יקרו, וזה יצר הרבה תסכול.זיהינו ששני הכאבים העיקריים ששני הצדדים חווים הם חוסר הבנה של הערך של המשימות הפרודקטיות מצב המפתחים, וחוסר הבנה של ההיתכנות הטכנית מצד העיצוב והפרודקט. בפרק השבוע דריה ורטהיים מדברת עם דניאל ורטמן, Senior Product Designer במאנדיי, על התהליך העבודה שבנינו בעקבות הכאבים האלו, ומתרכז כולו סביב תקשורת. הן מדברות על התפקיד של המעצב בכל אחד משבעת השלבים בתהליך, איך משלבים את המפתחים בשלבים מוקדמים ועל למה המעצבים אצלנו הם אלו שעושים copy ux למוצר.

בפרק דיברנו על אחד המודלים הפשוטים והאלגנטיים ביותר שאנחנו מכירים לעיצוב התנהגות והנעה לפעולה. למודל קוראים FOGG BEHAVIOR MODEL על שם האדם שפיתח אותו - BJ FOGG. תמצית המודל היא הנוסחה: B=MAT; התנהגות = מוטיבציה * יכולת * טריגר. כדי שהתנהגות תקרה, שלושה תנאים צריכים להתקיים בו-זמנית: טריגר בעיתוי שבו יש מוטיבציה ויכולת לביצוע הפעולה. שימו לב: אל תתנו לפשטות להטעות אתכם - יש במודל כמה רבדים של עומק. לא לשווא חלק גדול מהחברות המוכרות מעמק הסיליקון עושות שימוש במודל המבריק הזה שהתפתח באוניברסיטת STANFORD. המודל של FOGG הוא כלי מצוין לניתוח והבנה של סיטואציות שבהן פעולות לא קורות, עיצוב התערבויות אפקטיביות ובניית הרגלים.

יהודית וענבל ורמוס דברו בפרק האחרון על *למצוא את המשמעות שלי כמעצב.ת*. כדי להבין על מה מדבר הפרק, נתחיל מלהסביר מה עושה ענבל. אז ענבל היא product designer ב-dueto, חברה בארגון D4CR, וממובילות קהילת FemtechIL וקהילת WE. ענבל בוחרת להתעסק בהרבה דברים, כאשר כל אחד מהם נבחר בקפידה, ונותן משמעות יומימית לעשייה שלה.ענבל בוחרת עבודות והתנדבויות לפי מה שמחזק את העקרונות שהיא מאמינה בהם. השאלה המעניינת שנידונה בפרק היא האם יש עבודה שנותנת משכורת, ולצד זה התנדבות שנותנת סיפוק? או האם אנחנו יכולים להגיע למצב בו העבודה והעקרונות שלנו ישתלבו באופן מושלם? האם נעשה עבודה טובה יותר כמעצבים אם אנחנו באמת ובתמים נאמין במוצר?

טאדאאם…! אנחנו שמחים להציג את הפרק השני בפינה החדשה שהשקנו ובה אנו מדברים על העקרונות ההתנהגותיים שבבסיס ההחלטות של חברות הטק הגדולות. בין היתר, נתחקה אחר הבחירות בפיצ׳רים במוצר, קמפיינים שיווקיים, מודלי תמחור ומהלכים אסטרטגיים נוספים. בפעם שעברה דיברנו על ספוטיפיי ועכשיו הגיע תורה של ענקית הסטרימינג - נטפליקס. כמה עובדות על נטפליקס: החברה נוסדה ב- 1997 על ידי ריד האסטינגס ומארק רנדולף, לא נמכרה לבלוקאסטר ב- 50 מיליון דולר, הכניסה בשנה שעברה 32 מיליארד דולר מ- 220 מיליון מנויים - פלטפורמת הסטרימינג המובילה בעולם. עוד עובדות בהיבט ההתנהגותי: פרסונליזציה (השוו את מסך הפתיחה שמופיע אצלכם לשל חברים, בני משפחה או קולגות) צליל פתיחה מובחן (איך הוא נשמע?), ברירות מחדל (מה קורה חמש שניות לאחר סיום פרק?), הוכחות חברתיות (טופ 10, טרנדינג), ועוד (האזינו לפרק!).

הרבה פעמים יוצא לנו לתהות - למה אנחנו לא מצליחים לשפוט באובייקטיביות את העיצוב של עצמנו. הרי עיצוב של אחרים נורא קל לנו לשפוט... בוחנים את המסכים כמה רגעים ויש לנו כבר עשרות הערות לשיפור ושיפוץ. אז למה בעיצוב של עצמנו זה לא ככה? למה לעיתים אנחנו מתאהבים בפיתרון שלנו וקשה לנו לשחרר?יורם רוזנר תהה בשאלה הזאת זמן רב, ובמהלך הקריאה של הספר ״לחשוב מהר לחשוב לאט״ של דניאל כהנמן, פתאום נפל לו האסימון שהיה חסר לו בשביל לענות על השאלה הזו. הוא הבין שיש לנו מערכת חשיבה אנליטית ומערכת חשיבה אינטואטיבית. ביום יום שלנו, כיוזרים, אנחנו משתמשים במוצרים על ידי המערכת האינטואטיבית שלנו, אבל כשאנחנו מעצבים - אנחנו עושים זאת על ידי המערכת האנליטית. ופה בעצם האתגר. אם רק היינו יכולים לעצב עם המערכת האינטואטיבית שלנו... האם היינו יכולים לייצר עיצוב כמעט ללא פגמים?בפרק איך לא להתאהב בעיצוב של עצמנו, יהודית ארחה את יורם רוזנר, איש ux ותיק ומנכ״ל 5ive. יורם שיתף בטיפים מהנסיון שלו לגבי איך אנחנו יכולים לשים את הכובע של החשיבה האינטואטיבית תוך כדי יום העבודה, כדי ליצור עיצוב כמה שיותר מדויק לפני שמגיע על היוזרים או הלקוחות.

בפרק נדבר על הדרכים שונים וגישות שכדאי לאמץ בשביל לתפוס את העבודה הראשונה בעיצוב. דקל ישתף בניסיון האישי שלו שהוביל אותו לעבוד בסימילר ווב ומשם גם להפוך למרצה בבצלאל ויוליה תאתגר את שנינו בשאלות טובות.

אחד הנכסים שיש לנו בחברה שאנחנו לא תמיד זוכרים לנצל כמעצבי UX, זה צוותי ‫ה-Customer‬ Success, Sales. למה זה נכס? הצוותים האלה מדברים עם היוזרים באופן יומיומי, הם מכירים את נקודות הכאב מקרוב והם יוכלים לעזור לנו בכל שלב של פיתוח המוצר. אם זה בשלב של המחקר לחבר אותנו ליוזרים הנכונים (במקום לחפור באינסוף טיקטים) ואם זה בפידבק על פיצ׳רים שאנחנו רוצים לפתח. בפרק אירחתי את יעל קרן, יעל היא מובילה את הסניף הישראלי של Dropbox ומנהלת את צוות היו איקס בארץ (כבוד!) יעל שיתפה איך הם בנו מערכת יחסים מיוחדת עם צוות Customer Succe וגם סיפרה על שיטות מחקר יחודיות. יש לכם גם שיטות מחקר מעניינות, רוצים לשתף כאן?

הפרק שוחחנו על אפקט הנדירות/מחסור (SCARCITY), אחד מששת עקרונות השכנוע של רוברט סיאלדיני. אנחנו נוטים לתפוס דברים כבעלי ערך רב יותר אם יש מעט מהם או קשה להשיגם. זה נכון למוצרים במהדורה מוגבלת, מועדונים שקשה להתקבל אליהם, זמן מוגבל למבצע מסוים, וכו'. אנשי שיווק ומכירות גילו את האפקט הזה כבר מזמן: קמפיינים של 30 יום ניסיון, מודל פרימיום (FREEMIUM) שמגביל שימושיות, בלאק פריידי, "ארטיק אני הולך", … - כולם מבוססים על אותו העיקרון שנועד לצמצם את התלבטויות ולהניע לפעולה. האזנה נעימה :)

בפרק אירחנו את בן בנחורין - מעצב, מרצה ואמן דיגיטלי. מוביל את צוות עיצוב המוצר של yotpo.com, בעבר ראש צוות דיזיין סיסטם wix.com, וראש עיצוב deviantart.com. מקים ומנהל המסלול לעיצוב מוצרים דיגיטליים בשנקר. מתמחה בפתרונות מערכתיים לעיצוב חווית משתמש ואמנות גנרטיבית מבוססת קוד, החל ממיצבי אודיו-ויז׳ואל מוזיאליים ועד ל-nfts.לעמוד המשרות של יוטפו > https://bit.ly/3JruSnVקצת על יוטפו: חברת הטכנולוגיה המובילה יוטפו מתמחה בפיתוח פלטפורמת מוצרים שיווקיים לעולם ה-eCommerce. יוטפו תומכת ועוזרת ללקוחותיה לעצב את ה Customer Journey של הלקוחות שלהם.יוטפו המדורגת ברשימת Forbes Cloud 100, מחזיקה משרדים בניו יורק, לונדון, תל אביב, יוקנעם וסופיה.לאחרונה, השלימה יוטפו, שתציין בקיץ הקרוב עשור להיווסדה, סבב גיוס בהיקף של 230 מיליון דולר עבור פלטפורמת השיווק החדשנית שפיתחה לאתרי eCommerce ובכך הפכה ליוניקורן. סך גיוסי ההון של החברה עומדים עד כה על כ-406 מיליון דולר. יוטפו פיתחה פלטפורמת שיווק חדשנית המיועדת למסחר מקוון, הבנויה על תוכן גולשים וצרכנים. הפלטפורמה מספקת למותגים יכולות ייחודיות לבלוט ולשמר את לקוחותיהם בעולם ה-eCommerce התחרותי. פלטפורמה זו כוללת את כל פתרונות השיווק הדרושים למותגים תחת קורת גג אחת הכוללים ביקורות גולשים, מועדוני לקוחות, חבר מביא חבר, ושיווק באמצעות  SMS  אשר יחד מייצרים חוויות לקוח ייחודיות ובעלות יחס המרה גבוה.‍

איך מחברים נר לקיר בעזרת קופסת גפרורים וקופסת נעצים? את המשימה הזאת הציג פסיכולוג בשם קארל דונקר לסטודנטים בשוויץ. לקבוצה אחת הוא הציג נר, קופסת גפרורים וקופסת נעצים. לקבוצה השנייה הוא הציג את אותם האביזרים, אך הפעם, קופסת הנעצים הייתה פתוחה והנעצים היו מחוצה לה. באיזו קבוצה אחוז הפותרים היה גבוה יותר? ומה תוצאות הניסוי מלמדות אותנו על חשיבה יצירתית ופתרון בעיות? בפרק הזה דיברנו על קיבעון תפקודי (FUNCTIONAL FIXEDNESS) - מתי הוא נוצר? איך זה משפיע עלינו ביום-יום? והאם ניתן להתגבר על כך?

איתי הוא אדם אינטליגנטי, עובד מסור, אימפולסיבי, ביקורתי, עקשן וקנאי. האם תקבלו אותו לעבודה בצוות שלכם? ומה בנוגע ליובל, שהוא אדם קנאי, עקשן, ביקורתי, אימפולסיבי, עובד מסור ואינטליגנטי. האם תעסיקו אותו? ~~~ את הפרק הקדשנו לכמה תופעות מעניינות שהמכנה המשותף להן הוא הראשוניות. ~~~ 🖖 כמה שאלות שדנו בהן במהלך הפרק: תוך כמה זמן אנחנו מקבלים רושם ראשוני? האם ניתן לחזות אם בני זוג יתגרשו על פי צפייה בהם במשך כמה דקות? איך אנחנו שופטים "משקפופרים"? מהו חוק חמש השניות בעיצוב אתרים? ומה משפיע על האופן שבו אנו בוחרים יין במסעדה?

מה המוטיבציה של היוזרים?אחד הדברים שאנחנו צריכים כמעצבי חווית משתמש לזכור, זה כמה תשומת לב אנחנו מבקשים מהיוזרים, מתי ואיך.עופר הביא דוגמה יפה, הוא אמר שבאנגלית אומרים pay attention.כלומר, היוזרים שלנו משלמים מחיר, אומנם לא כסף אבל משלמים מחיר קוגנטיבי כשהם משתמשים במוצר שלנו.בפרק דיברנו על איך נוכל לצפות מה המחיר הקוגנטיבי שיוזרים יסכימו לשלם על המוצר שלנו, עופר הזכיר את פרדימת הצרכים של מאסלו.עריכה והפקה: נופר ארביב— עם ‏‎Ofer Monar‎‏ ו‏‎Nofar Arbiv‎‏.

הזמינו אתכם לצ'ייסר על חשבון הבית? מה קורה לנו כשמישהו נותן לנו מתנה? מה קורה לאחרים כשאנחנו עושים להם טובה? מסתבר שמעבר לחוויית ההפתעה הנעימה והשמחה, נלווית לזה גם תחושת מחויבות. נורמות חברתיות ורגשות אשם גורמים לצורך להחזיר. במילים פשוטות: אנשים נוטים להחזיר למי שעושה להם טובה. לאפקט הזה קוראים אפקט ההדדיות (RECIPROCITY) והוא אחד מששת עקרונות השכנוע של הפסיכולוג רוברט סיאלדיני.

בשונה מתפקידים אחרים בחברה, עיצוב הוא אזור שלעיתים נוצר סביבו בלבול – לא כולם חושבים שהם יודעים לתכנת, אבל לכולנו נדמה שאנחנו יודעים לדבר עיצובית ויודעים להגיד מה נראה יפה. בתוך זה, העבודה בין מעצבים למפתחים היא לא תמיד פשוטה – למעצבים יש חזון, המתכנתים מכירים את היכולות – ובמפגש בין השניים יכול להיווצר הרבה תסכול. בפרק הזה של בקצרה, אנחנו חוזרים לפרק השני שלנו ׳איך הופכים את צוות העיצוב לחלק אינטגרלי במוצר׳, שבו ליאור קרנכל דיברה עם ערן זינמן, מנכ״ל ושותף מייסד במאנדיי ועם רותם וייסמן, VP Design והמעצבת הראשונה במאנדיי. נתמקד בתובנות העיקריות שעוסקות בשיתוף הפעולה של מעצבים ומפתחים – איפה נוצרים התסכולים, מה אפשר לעשות כדי למנוע אותם, ולמה חשוב שמפתחים יכירו גם את השפה העיצובית.

בפרק שוחחנו על: למה BOOKING מציגים לנו בתוצאות החיפוש בתי מלון שנמצאים בתפוסה מלאה? מה יגרום לתום ולרועי לתרום לעמותת כלבים? ואיך מעודדים נהגי מוניות לקחת נסיעות נוספות?

בפרק עם תום אבן, דיברנו על האתיקה בשימוש בטכניקות של כלכלה התנהגותית, על נאדג' ועל אחיו המרושע - הסלאדג’.
נאדג' זה דחיפות שאנחנו נותנים ליוזרים בשביל שיפעלו בצורה חיובית והסלאדג אלו דחיפות עבור דברים שליליים.
אחת הדוגמאות שתום הביא בפרק וממש התחברתי, זה את סכין המנתחים אל מול סכין הרוצחים, יש כאן כלי שהוא סכין ואפשר ליצור איתו טוב או רע.
הדוגמאה הזאת גרמה לי לחשוב על כמה אחריות יש לנו כמעצבים! האם אנחנו רוצים לקחת את הכישרון שלנו בשביל ליצר הרס או לבחור בסכין מנתחים וליצר טוב? (מי לא חלם להיות מנתח?) אולי בפעם הבאה שאתם מעצבים מוצר, נחשוב שוה האם אתם משתמשים בסכין המנתחים או בסכין הרוצחים?

אנחנו לא מקבלים החלטות בתוך ואקום. מידע משפיע על הבחירות שלנו והצורה בה המידע מעוצב יכולה להניע אותנו לפעולה. הפעם שוחחתי עם Roy Bendor על עיקרון הנאדג׳ - תחום זוכה פרס נובל לכלכלה החושף את הכוחות הפסיכולוגיים הסמויים המשפיעים על ההחלטות שלנו לטובה. לנאדג' יש תאום מרושע הנקרא סלאדג' - שימוש בכל הטכניקות לרעה כדי לעבוד על המשתמשים. דיברנו בפרק על ההבדלים ביניהם ועל האתיקה של שימוש בעיצוב התנהגות.

למה א.נשים לא נותנים לייקים לפוסטים שהם אוהבים בפייסבוק? נפגשנו לדבר על השאלה הזו ועוד כמה נושאים מעניינים עם ד״ר אורן שפירא - מומחה לפסיכולוגיה חברתית והתנהגות אנושית. חוקר חוויית משתמש בכיר בחברת Bizzabo, ממייסדי ומובילי קהילת 'פסיכולוגיה חברתית בעולם האמיתי'. שוחחנו עם אורן על פסיכולוגיה חברתית, מיקרו-קופי ומה שביניהם, על מגמות בתחום התובנות ההתנהגותיות בארץ, ולמה אנשים לא נותנים לייקים לפוסטים שהם אוהבים בפייסבוק.

כל פעם שאנחנו ניגשים לבניית פיצ׳ר במוצר, בין אם הוא גדול או קטן, אנחנו עוברים את אותו התהליך:1 – זיהוי האימפקט2 – הגדרת הבעיה3 – תכנון הפתרון 4 – ביצוע 5- שחרור למשתמשים וקבלת פידבקזה אולי נשמע טריוויאלי, אבל במשך תקופה ארוכה של ניסוי וטעיה גיבשנו את הפרקטיקות היעילות ביותר, את ה-pitfalls האפשריים בכל שלב, ואת הניואנסים שיגרמו לפיצ׳ר להצליח. זה היה מסע שכלל הרבה מאוד למידות, שבעיקר הוכיחו לנו כמה חשוב להתעכב על כל שלב, למרות שלפעמים די מפתה לוותר על אחד או שניים בדרך.השבוע דריה ורטהיים דיברה עם שירלי באומר, Group Product Manager, ואורון מורד, Group Engineering Manager במאנדיי.קום, על השלבים השונים שעומדים בבסיס מתודולוגיית הפרודקט שלנו. זה הפרק הראשון מתוך שניים בנושא, והוא עוסק בשלושת השלבים הראשונים בתהליך.

מה משותף לקמפיין של 30 יום ניסיון, מודל פרימיום ונסיעת מבחן במכונית? בכל המקרים נוצרת תחושת בעלות של הלקוח על המוצר וכתוצאה מכך גובר הסיכוי שתיסגר העסקה. בפרק 04 נדבר על "אפקט הבעלות" - הנטייה של אנשים להעריך דברים שבבעלותם יותר משהם מעריכים מה שאינו בבעלותם. כמה שאלות שעליהן נענה בפרק: איך חברות כמו לינקדין, אפל ודואלינגו מניעות אותנו לשימוש באפליקציות שלהם? מה עשו בפארקים ציבוריים בארצות הברית כדי למנוע ממבקרים ללכלך? ואיך משמרים עובדים בארגון לאורך זמן? האזנה נעימה, תום ורועי

הפגישה השבועית הייתה הפעם קצת אחרת: פחות הדגמה ויותר דיון. צללנו לשאלה אם עדיין יש טעם להקים דיזיין סיסטם בפיגמה כשהפרוטוטייפינג עבר כולו לקלוד (ספויילר: הגענו מהר מאוד למסקנה שאין טעם), ומה הוורקפלואו הנכון כדי לסנכרן בין קלוד לפיתוח.

בפגישה השבועית, יעל הציגה תהליך עבודה על הכנסת דאטה חדשה למערכת שמספקת לחקלאים מידע על מצב הגידולים. היא התחילה בהבנת הדאטה והגדרת האתגר שצריך לפתור, אספה השראות ובחנה את היתרונות והחסרונות של כל סוג של צ׳ארט.

במפגש השבועי, מאיה שיתפה תהליך חשיבה על שיפור ניווט במערכת מורכבת: איך היא הגיעה לתובנות משתמש, ואיך הגדרת האתגרים וההזדמנויות עזרה לה למקד את החיפוש אחר פתרונות.

במפגש השבועי, ינה סיפרה על תהליך עיצוב של וידג'ט שעון לדשבורד בקלוד דיזיין. היא הראתה איך מסקיצ'ה ראשונה לא מוצלחת הובילה את הכלי להפיק 4 רעיונות מונפשים שניסחה, ואיך הם הלכו בפועל לפיתוח. בדרך היא הראתה לנו איך יוצרים דיזיין סיסטם בקלוד דיזיין ושיתפה ביתרונות ובחסרונות של הקמתו וניהולו.

בפגישה השבועית נטלי לקחה אותנו אל תוך דיזיין ספרינט שהיא הנחתה — שלב אחרי שלב. מההכנות לסדנה, דרך מיפוי עולם הבעיה (הגדרת האתגרים וההזדמנויות: למי פונים? מה לא עובד בפתרון הקיים? מהם הצרכים והכאבים של המשתמשים?), ועד שרטוט פתרונות והתכנסות לקונספט אחד. ולקונספט הנבחר יצרנו פרוטוטייפ — עם קלוד קוד, כמובן. הצצה לפגישה השבועית של סטודיו Best Designers Ever — עם תהליכי עבודה, דילמות ותובנות. בלי פילטרים.

גל סיימה את הכנס עם תזכורת חשובה על המקום של היצירתיות בתוך כל המהפכה הזאת. אחרי שנה וחצי שבה כמעט כל העבודה שלה מתבצעת דרך Cursor, Agents וכלי AI שונים, היא מצאה את עצמה מייצרת יותר מתמיד - אבל נהנית פחות. ההרצאה המקורית שלה הייתה אמורה להיות על תהליכי עבודה וכלים, אבל תוך כדי ההכנות היא הבינה שהשאלה המעניינת באמת היא לא איך עובדים מהר יותר, אלא איך שומרים על המקום האנושי בתוך כל זה. אחד הרעיונות המרכזיים שעלו היה שהקראפט לא נעלם - הוא משתנה. במקום להשקיע שעות בביצוע, אנחנו משקיעים יותר זמן בחשיבה, בחיבורים לא צפויים וביכולת לזהות רעיונות שאף מודל לא היה מגיע אליהם לבד. החדשנות לא נוצרת מתוך התשובה הראשונה שקיבלנו מ-Claude או Cursor, אלא מתוך אותם רגעים שבהם אנחנו עוצרים, נותנים למחשבות להתבשל ומחברים בין דברים שלא אמורים להתחבר. אם יש משהו שצריך לקחת מהעולם החדש הזה, זה לא לפחד שהקראפט נעלם - אלא להבין שהוא פשוט עובר למקום אחר.

שחר הציג גישה שמתחילה דווקא מהדאטה. במקום להתמקד בשאלות שהמשתמש כבר יודע לשאול, הוא מחפש את האזורים שבהם מסתתרים הסיגנלים שהמשתמש בכלל לא יודע לחפש. דרך דוגמאות מעולמות הסייבר, מערכות יחסים ואפילו ניהול תקציב אישי, הוא הראה איך אפשר לזהות דפוסים, חריגות והתנהגויות שמסתתרות בתוך כמויות גדולות של מידע ולהפוך אותן לתובנות שהמשתמש לא היה מגיע אליהן בעצמו. התפקיד של המוצר, ושל המעצב שמאחוריו, מתחיל להשתנות בהתאם. במקום רק לענות על שאלות, הוא צריך לעזור למשתמש לגלות דברים שהוא לא ידע לשאול מלכתחילה. לא עוד דשבורד שמציג נתונים, אלא מערכת שיודעת לחבר בין נקודות, לזהות סיגנלים ולהציף את התובנה הנכונה ברגע הנכון. מבחינתו, זה המקום שבו נוצר הערך האמיתי של AI - לא ביכולת לנתח דאטה מהר יותר, אלא ביכולת לחשוף את ה-unknown unknowns שמסתתרים מאחוריו.

טל דיבר על אחד הפערים הכי גדולים שקיימים היום בארגונים. בזמן שכלי AI הופכים אותנו למהירים יותר בכתיבה, פיתוח ועיצוב, הדרך שבה אנחנו מציגים רעיונות כמעט לא השתנתה. עדיין שולחים מסמכים ארוכים, מצגות אינסופיות ופגישות של שעה רק כדי להסביר רעיון שאפשר להבין תוך דקות ספורות. באמצעות כלים כמו Google Vids ובהמשך גם Claude ו-Remotion, הוא הדגים איך אפשר להפוך PRD, חזון מוצרי או פיצ'ר חדש לסרטון קצר שמעביר את אותו המסר בצורה הרבה יותר ברורה ואפקטיבית. היכולת לספר סיפור הופכת לחלק בלתי נפרד מהעבודה של מנהלי מוצר, מעצבים ומובילי צוותים. לא רק להגדיר מה בונים, אלא לגרום לאנשים להבין למה בונים את זה ולהרגיש חלק מהכיוון. בעולם שבו כולנו מוצפים במידע, תשומת לב הופכת למשאב נדיר. מי שיודע לארוז רעיון מורכב לכמה דקות ממוקדות, יצליח לייצר הרבה יותר Alignment, לקבל החלטות מהר יותר ולהניע אנשים לפעולה.

אחרי שנים של בניית Design Systems עבור חברות גדולות, עידו וקרן רואים מקרוב את הפער שנוצר בין מה שעובד מצוין בסטארטאפ קטן לבין מה שקורה כשצריך לנהל מוצר מורכב לאורך שנים. Vibe Coding מאפשר להגיע לתוצאות מרשימות במהירות, אבל בסביבות מורכבות עם עשרות צוותים, קוד לגאסי ומאות החלטות שהצטברו לאורך הדרך, האתגר כבר לא נמצא ביכולת לייצר אלא ביכולת להבין מה נבנה ולמה. אחת התובנות המרכזיות שעלו בשיחה הייתה שהנכס החשוב ביותר בארגון הוא לא הקומפוננטות עצמן אלא ההחלטות שמאחוריהן. למה רכיב מסוים נבנה בצורה מסוימת, אילו פשרות התקבלו בדרך, ואיך ההחלטות האלה באות לידי ביטוי בפיגמה, בקוד ובפרודקשן. ככל שיותר עבודה נוצרת על ידי מודלים, כך גדלה החשיבות של Decision Log מסודר ושל Human in the Loop שיודע לחבר בין הכוונה המקורית לבין התוצאה שנוצרה בפועל.

יעקב לקח את הדיון על AI למקום הרבה יותר אנושי. בזמן שרוב השיחות עוסקות במודלים, Agents וטכנולוגיה, הוא הזכיר שהמשתמשים שלנו עדיין פועלים לפי אותם מנגנונים פסיכולוגיים שפעלו לפני אלפי שנים. אנחנו עדיין מחפשים אמון, עדיין חוששים מאי ודאות ועדיין מקבלים הרבה מההחלטות שלנו מתוך רגש הרבה לפני שההיגיון נכנס לתמונה. הוא חילק את האמון לשני רבדים. אמון קוגניטיבי שנוצר כשאנחנו מבינים מה המערכת יודעת לעשות ומה המגבלות שלה, ואמון רגשי שנוצר כשאנחנו מרגישים שהמערכת פועלת לטובתנו. בעולם שבו יותר ויותר אנשים מקבלים החלטות בעזרת AI, היכולת לבנות את שני סוגי האמון האלה הופכת להיות קריטית. לא מספיק שהמערכת תהיה חכמה. היא צריכה גם להיות צפויה, ברורה ולגרום למשתמש להרגיש שהוא יכול לסמוך עליה.

שירה הציגה דרך להסתכל על AI לא כעוד כלי לכתיבה, מחקר או יצירת תוכן, אלא כמנטור שנמצא איתנו לאורך כל תהליך העבודה. במקום להשתמש בו רק כדי לייצר תוצרים, אפשר להשתמש בו כדי להתכונן לשיחות קשות, לבצע סימולציות, לקבל ביקורת, לבחון רעיונות מכמה זוויות שונות ולחשוב כמו האנשים שנמצאים סביבנו. לפעמים האתגר הוא לא למצוא תשובה, אלא לדעת אילו שאלות לשאול לפני שנכנסים לחדר. החלק המעניין באמת מתחיל כשמסתכלים על זה ברמה הארגונית. אם אפשר לתעד ידע, ניסיון ומתודולוגיות עבודה של אנשים מנוסים בתוך Workspace משותף, אפשר להנגיש אותם לכל עובד בארגון בדיוק ברגע שהוא צריך אותם. מנהל חדש יכול לקבל הכוונה לפני שיחת One-on-One, מנהל מוצר יכול לקבל ביקורת על PRD לפני Review אמיתי, ועובד חדש יכול ללמוד מהניסיון שהצטבר בארגון בלי לחכות שמישהו יהיה פנוי לעזור לו. במקום לשמור את הידע אצל אנשים ספציפיים, אפשר להפוך אותו למשאב נגיש שעובד עבור כולם.

ענבל הציגה גישה שנקראת Generative UI, שבה הממשק כבר לא מוגדר מראש על ידי מסכים, תפריטים וארכיטקטורת מידע קבועה. במקום לשלוח את המשתמש לחפש פעולה או מידע בתוך המערכת, המערכת מרכיבה עבורו את הממשק בזמן אמת מתוך הקומפוננטות הקיימות בדיזיין סיסטם. המשתמש מבקש מה הוא צריך, והאייג'נט מחליט האם להציג גרף, טבלה, כפתור או כל רכיב אחר שיעזור לו לבצע את המשימה. המשמעות היא שאנחנו מתחילים לעבור מעולם שבו מעצבים מנסים לחזות מראש את כל מסלולי הניווט וה-Use Cases האפשריים, לעולם שבו המשתמש יכול להגיע עם צורך שלא חשבנו עליו מראש. במקום לבנות עוד ועוד מסכים, אנחנו בונים ספריית רכיבים, חוקים ו-Guardrails שמאפשרים לאייג'נט להרכיב חוויה דינמית תוך כדי תנועה. הדיזיין סיסטם לא נעלם - הוא הופך למנוע שמאפשר לממשק להשתנות ולהתאים את עצמו לכל משתמש ולכל סיטואציה.

שלי הדגימה את Geniro, כלי שפיתחה מתוך צורך אישי לאגד במקום אחד תהליכי יצירה שלמים - מכתיבת סיפור, דרך יצירת פרומפטים ועד הפקת תמונות, וידאו ותוצרים קריאטיביים. אבל הנושא המרכזי בהרצאה לא היה הכלי עצמו אלא השאלה איך שומרים על זהות בעולם שבו יותר ויותר מוצרים, קמפיינים וממשקים מתחילים להיראות אותו דבר. אחד הדברים שעלו שוב ושוב היה החשיבות של ה-DNA היצירתי. הצבעוניות, השפה, האווירה, מקורות ההשראה והבחירות העיצוביות שמבדילות בין מוצר גנרי לבין מוצר שאפשר לזהות למי הוא שייך. במקום לתת ל-AI להוביל את התהליך, היא הציגה Workflow שמתחיל דווקא מהזהות הוויזואלית והקריאטיבית ורק אחר כך עובר לכלי היצירה. ככל שהכלים הופכים חזקים יותר, כך גדלה החשיבות של היכולת להגדיר חוקים, כיוון וטעם אישי. אחרת כולם מגיעים לאותו רקע לבן, אותו כפתור כחול ואותו Glow כתום.

רון הדגים את Figma Weave, פלטפורמה שמאפשרת לחבר בין מודלים שונים, כלי יצירה ותהליכי עבודה בתוך קנבס אחד. במקום לקפוץ בין עשרות כלים ולרדוף אחרי התוצאה הבאה, הוא הציג גישה שמבוססת על בניית Workflow מסודר שאפשר לחזור עליו, לשחזר אותו ולהרחיב אותו לאורך זמן. המטרה היא לא רק להגיע לתוצאה טובה, אלא להבין איך הגעת אליה ולהפוך את התהליך עצמו לנכס. התפקיד שלנו מתחיל להשתנות. פחות אנשים שמייצרים כל פיקסל בעצמם ויותר אנשים שמכוונים את התהליך. לדעת להגדיר קונטקסט, לבחור את המודלים הנכונים לכל משימה, לנתח את התוצאות שמתקבלות ולהמשיך לאיטרציה הבאה. לא לעצור בפלט הראשון אלא לבנות מערכת שמאפשרת להגיע שוב ושוב לתוצאה הרצויה תוך שמירה על השפה, האיכות והכוונה המקורית.

עומרי הדגים את Spring, פלטפורמה שמאפשרת לעבוד ישירות על המוצר עצמו ולא רק על ייצוג שלו בפיגמה. במקום לעצב מסכים ביקום מקביל ואז להעביר אותם לפיתוח, הוא הראה איך אפשר לעבוד מול ה-Codebase, הדאטה והאילוצים האמיתיים של המערכת. המטרה היא לצמצם את הפער בין הרעיון לבין המוצר שבאמת מגיע למשתמש. השאלה המרכזית שעלתה לאורך השיחה לא הייתה איך לכתוב קוד או איזה כלי לבחור. השאלה הייתה איך מוצאים את הדרך לעבוד על המוצר עצמו. הכלים ימשיכו להשתנות, אבל הכיוון נשאר זהה - פחות עבודה על סימולציה של המוצר ויותר עבודה על המוצר האמיתי. ברגע שמתחברים לשכבה הזאת, קל יותר להבין את ההשלכות של החלטות עיצוב, לעבוד עם נתונים אמיתיים ולקבל החלטות מתוך המציאות ולא מתוך הנחות.

דניאל פתח את הכנס עם אחד הנושאים שחוזרים כמעט בכל שיחה בתקופה האחרונה — טשטוש הגבולות בין עיצוב, מוצר ופיתוח. במקום להסתכל על התפקידים כתחומים נפרדים, הוא הציג Workflow שבו אפשר לקחת בעיה, להבין אותה, לעצב פתרון ולהגיע עד לפרודקשן. לא דרך מעבר אינסופי בין צוותים וכלים, אלא דרך לקיחת בעלות רחבה יותר על התהליך כולו.

המהפכה שאנחנו חווים עכשיו לא יוצרת רק כלים חדשים — היא גם מערערת הרבה מהיתרונות שהתרגלנו להסתמך עליהם. אם כולם עובדים עם אותם מודלים, אותם Agents ואותם כלי יצירה, השאלה כבר לא מי יודע להשתמש בכלי אלא מי יודע לייצר ערך סביבו. דרך המודל של ארבע חפיסות הקלפים — מקצועיות, נטוורקינג, מכירה ותוכן — שגיא דיבר על הנכסים שממשיכים לייצר יתרון גם כשהטכנולוגיה הופכת זמינה לכולם.

במיטאפ #40 גישרנו על הפערים בין עיצוב, מוצר ובינה מלאכותית. שמענו נקודות מבט שונות, התלבטויות אמיתיות, ניסיון מהשטח, והרבה כנות לגבי איך הדברים נראים כשעובדים עם כלים חדשים, קצב גבוה וציפיות משתנות. עומר אבירם: Bridging the Gap: Static Screens to Live Prototypes מכירים את זה שאתם מייצרים פרוטוטייפ בפיגמה, והכל נראה טוב, אבל כשמנסים לשלב נתונים אמיתיים והתנהגות מורכבת - פתאום משהו לא עובד והכל נהיה מסורבל? בהרצאה אציג איך שימוש בכלי בינה מלאכותית כמו קרסור, מאפשרים לנו לבנות פרוטוטייפ דינמי, מבוסס נתונים אמיתיים ולוגיקות מורכבות כדי לדמות את המוצר האמיתי. נדבר על תהליכי עבודה, דוגמאות פרקטיות וטיפים, שילוב כלים חיצוניים וטכניקות המאפשרות איטרציות ובדיקת פתרונות שונים בקלות. נבין מתי כדאי להשתמש בסוגי הכלים השונים ואת המגבלות שלהם. ⭐ עומר הכין לנו קובץ שמרכז הסברים וטיפים לכתיבת פרומטים בקורזור: https://drive.google.com/file/d/1hIid... אנה סטיליאנו: מי המעצב כאן? כלי בינה מלאכותית הפכו לחלק בלתי נפרד מתהליך העיצוב, ויחד עם היעילות והמהירות, עלו גם שאלות חדשות: מי מקבל את ההחלטות? מי אחראי על הבחירה? ואיפה עובר הגבול בין עזרה להובלה? בהרצאה נדבר על קבלת החלטות בעיצוב בעידן של בינה מלאכותית: הרגעים שבהם הבחירות מרגישות ברורות מאליהן, איך “קול חכם” נוסף משפיע על שיקול הדעת, ולמה דווקא עכשיו חשוב לעצור ולבחון מחדש את תפקיד המעצב בתוך התהליך.

אז Auto Layout ב-Figma יכול להיות מאתגר, ובסרטון הזה אני מסביר שלב אחרי שלב איך יצרתי קומפוננטות Pricing Cards רספונסיביים בעזרת Auto Layout.

איך יצרתי מיקרו-אינטראקציות של Lottie — בלי לפתוח After Effects? בסרטון הזה אני מדגים איך יצרתי אנימציה בעזרת Figma ו-Lottielab בלבד. עד היום, כל פעם שרציתי להוסיף מיקרו־אינטראקציות, הייתי עובר דרך After Effects. וזה אחלה כלי, אני עובד איתו לא מעט… אבל הוורקפלואו מסורבל, וה-learning curve שלו משמעותי. בעזרת Lottielab אפשר ליצור, לערוך ולייצא אנימציות בפורמט Lottie — ישירות מהדפדפן, ובממשק שמאוד דומה ל-Figma. בסרטון הזה, אני מראה את התהליך, שלב-שלב, איך יצרתי את האנימציה ישירות מעיצוב שיצרתי ב-Figma. אם אתם יוצרים מיקרו-אינטראקציות למוצרים שאתם עובדים עליהם או לאתרי אינטרנט — שווה לבדוק.